פרולוג
אני נושמת נשימות שטוחות. נשימות שבקושי מכניסות אוויר פנימה. נשימות שמייחלות לרגע שבו הכול ייגמר. שהעור יפסיק לשרוף, שהכאב יפסיק לחתוך, שהחיים יפסיקו לחרוך אותי
במבער.
המילים שלי אינן. לא יוצאות עוד. אני נאלמת למול השיגעון שמאיים להטביע אותי.
סגורה מאחורי חלונות כבדים. מכורבלת לתוך מצעים מיוזעים. מתחננת לכאב שיעזוב, לשדים שיירדמו, לפיות שיכסו אותי בשמיכה, ישכבו לצידי וילטפו את ראשי עד שיגיע הסוף.
אני צל, כתם חומק על המדרכה. קרן שמש אחת יכולה להניס אותי על נפשי. קרן אור אחת בודדה יכולה לעולל לי את מה שאני מייחלת לו כבר שנים.
כל החלומות שלי אינם, כל מה שרציתי שיקרה אינו קיים עוד. לא בחיים שלי ולא בראש שלי. נשארת לשכב. האפילה עוטפת אותי. אני לוקחת נשימה, ועוד אחת, תוהה אם זו תהיה האחרונה. אין שביב של תקווה ואין יד מלטפת שתמשוך אותי החוצה.
כתם. נעלמת ברגע. לא משאירה אחריי חותם. אף אחד לא יתגעגע. איש לא ירגיש בחסרוני.
אני מניחה לגוף לכאוב, לנפש לזעוק ולדמעות להגיע. העזתי וקיוויתי, התקרבתי לאור והסתנוורתי. נותרתי עיוורת. מגששת באפילה ומקווה לא להיתקל בכלום. בעיקר לא בעצמי.
אני נועלת את העולם בחוץ. השכבתי את השדים שלי לישון, אפילו להם כבר אין כוח לחגוג. נשארו רק גוף פצוע, נפש מעונה ופחדים של שנים שמסרבים להיעלם.
אני נועלת את הדלת ונשארת בפנים. מחכה לרגע שהכול יסתיים. שהזמן יעמוד, שהצעקה תצא, או שאני אהפוך לצל.
