דויד – צניחה חופשית
טלטלה קלה בכתפי מחזירה אותי לעולם מעט מוכר לי. אני פוקח את עיניי באיטיות ומגלה שרוכנות־ניבטות אליי שלוש דמויות מטושטשות בחלוק לבן. לשמאלי, בזווית הראייה, מביט בי גבר בשנות החמישים לחייו, שיער ראשו דליל אך שיער גבותיו סבוך ופרוע, חלקו זקור כמחושי תיקן מצוי, בוחן אותי בקפידה תוך מצמוץ תדיר. הוא מרים באצבעותיו השעירות את עפעפיי, מרכז את מבטיו בממצאי תוך עיניי, מיישר את ראשו ושואל לשמי, בלוויית הדהוד קל, הבל פיו טופח על אפי החסום למחצה. אני מתרכז, פוצה את פי למענה, וכל שמופק ממנו הוא מעין קרקור חלוש: "דויד, דויד טילרסון. מה קורה פה, לי?"
האישה שלצידו צעירה ממנו, בעלת רעמת שיער מתולתלת ומרשימה, סטטוסקופ מתנודד מעדנות עת אחוז בצווארה, מחליפה מבט עם הרופא, ועונה לי ברוך. היא מצביעה כלפי הגבר: "זה פרופסור יוג'ין סטפלטון, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית. אני דוקטור אניטה בויד פלצ'ר".
אני נד קלות בראשי, והיא ממשיכה: "בימים הקרובים תתקשה לדבר בקול. עשו לך צנרור, כלומר, היית מונשם באמצעות צינור פלסטי שהחדרנו לקנה הנשימה שלך, דרך הפה. אל תפחד, לא פיום דרך הצוואר. מבין אותי?"
אני ממשיך לקרקר, "מבין, בערך, אבל מה אני עושה כאן? איפה אני? מה קרה בכלל, איך הגעתי לכאן?"
הם מבקשים ממני לעצום את עיניי. אני חש את הלחות ומבין שדמות עלומה טורחת להסיר משחה או חומר מגן מהן. מדוע? אישה נוספת לימיני רוכנת מעליי, זו בעלת נוכחות, חפה מחלוק רופאים מסורתי הנוהג להתנפנף לאחור כמפרש, שעה שבעליו מאיץ את הליכתו במסדרונות המחלקה. היא לבושה בטוב טעם, בחולצה ובחצאית מהודקות בהגזמה, ומאופרת בכבדות משל הכינה את עצמה לערב גאלה באלברט הול. האישה מדיפה לעברי ריח בישום נעים, שגובר במפתיע על ריחו האופייני של המתקן הרפואי.
"צוהריים טובים, דויד. אני דוקטור קייט מילפורד, מומחית טראומה לראש ולמה שבפנים. תתרכז, אתה יודע לומר לי מה התאריך היום?"
אני מנסה לשחזר, להיות החלטי, וחש גאוות מה מזיכרוני המתעורר. אני לוחש במאמץ ובאי־נוחות, כשתחושה של בית בליעה חסום למחצה מונעת ממני הגייה ברורה: "בטח יודע. אם עכשיו צוהריים, ככה שמעתי מכם, נראה לי שאתמול היה השלישי באוקטובר, יום רביעי".
דוקטור מילפורד מזדקפת במלוא קומתה ואינה מסירה את מבטה ממני.
"אתה בטוח?"
אני מנסה להרים ידי הימנית, לסמן באגודלי לחיוב, אך ידי אינה נשמעת לי. מוזר, גם שמאל אינה מתרוממת. אני מרים את עיניי בתהייה. הפרופסור מניח את ידו על ידי.
"הכול יהיה בסדר. אנחנו רואים שאתה ער, לראשונה מזה כחודש. היום החמישי בנובמבר, יום שני. אתה היית חסר הכרה שלושה שבועות בערך, לאחרונה בחרנו להרדים אותך".
"חמישה שבועות? מה קרה לי? מה קורה איתי? למה הידיים לא נשמעות לי?"
פניקה קלה מטפסת מתחתית הכרתי. בטני מתכווצת. אני מנסה להניע את כפות רגליי, והן נשמעות לי, נעות, אצבעותיי מגיבות. אני מאגרף את כפות ידיי, חש בהן, ותולה בשלישייה מבט תוהה, מבולבל. קול גברי נוסף בוקע מקצה מיטתי.
"תירגע, ידידי, אל תמהר להשתולל, אסביר לך מייד. אני דוקטור ראג'האב פאטל. אתה יכול לקרוא לי רג'י, יותר קל. זה שם הודי. אבל ניגש לענייננו בקצרה, נוכל למלא את החסר במשך הזמן".
דוקטור רג'י מתיר את הרצועות שקשרו את ידיי בעת היותי חסר הכרה, מורדם. אני מכופף במאמץ את מרפקיי, בוחן את כפות ידיי, פוכר באצבעותיי.
"אז ככה, לפני כמה שבועות מצאו אותך שרוע על פניך ברחוב. אחד או יותר הכו אותך מאחור, להערכתנו במכשיר כבד ומעוגל, אולי אלת בייסבול או צינור מתכת. על כל פנים, החפץ לא נמצא במקום. עוברי אורח הזעיקו משטרה ואמבולנס. פינו אותך למרכז הרפואי הגדול שלנו, פה בלונדון. ספגת חבטה חזקה בגולגולת, מצד ימין שלך כלפי מעלה, ונוצר סדק, ספק שבר, בעצמות הגולגולת, וגם שטפי דם פנימיים שחייבו קדח וניקוז הנוזלים מהלחץ הגדול על המוח היקר שלך".
אני מניח שהרופא המשיך לדבר ולהסביר, עד שנוכח כי צללתי לאחור, לתהום הנשייה של חוסר הכרה או לשינה טרופה. לימים יוסבר לי כי הייתי עדיין תחת השפעת שיירי חומרי הרדמה. זו הייתה הזדמנות פז לצוות הרפואי לשלוף את צינור ההאכלה שהושחל באפי, זונדה בשמו המקצועי כמו גם את צנרת הנשימה על אביזריה.
יתרת היום עוברת עליי בשינה ובחזיונות מטורפים, חלקם פסיכדליים, צבעוניים במיוחד.
ערות אינה תמיד מצב של בחירה. זה קורה בשעה שתיים שלושים וארבע לפנות בוקר, כך על פי השעון הגדול התלוי מולי באפלה החלקית, בדיוק במקום שבו הייתי מצפה למצוא מכשיר טלוויזיה. אני מנסה להזדקף, נתקף בחולשה ובסחרחורת, ושוקע לאחור בכרית. המוני נוריות בקרה בשלל צבעים מקיפות אותי, התאורה מספקת לסקירת חדרי. אני ער, ער לחלוטין.
בידי השמאלית נעוצה ברנולה מחוזקת שתי וערב בפלסטרים רחבים. זהו אותו פרפר, מתקן פלסטי אשר משמש שיבר ראשי לעירויים, להקזת דם ולשאר מרעין בישין לחולה. לאצבעי מוצמד מעין אטב המחובר למוניטור. אני מפענח נתונים המראים שהדופק ולחץ הדם בגופי הם במסגרת הנורמה. מבט מאומץ שמאלה מגלה כיור לבן, ברז ומראה גדולה יחסית. לימיני מיטה נוספת, נמוכה וריקה, ומאחוריה חלון גדול במיוחד וחשוך, עטור בווילון בהיר. אני מאושפז בחדר פרטי, מעין סוויטה.
דלת החדר אינה סגורה. במסדרון מופעלת תאורה לילית חלושה, ועל כיסא סמוך לדלת חדרי אני מבחין בגבו הכפוף של גבר השעון על ברכיו, לבוש במדים בגוון חום־בז', לחגורתו צמוד אקדח בנרתיק שחור.
אני מניע באיטיות את גופי, צווארי נוקשה אך מאפשר תנועה קלה. בדיקה בהולה של מקור גאוותי מלמדת שנותר ללא פגע, אך מחובר לצנרת מנקזת. אני מגשש אחר לחיץ הפעמון התלוי מעליי. הגבר שמחוץ לחדרי מתרומם על רגליו, ואחות מנומנמת נכנסת בהיסוס, תולה בי את מבטה.
"אני צמא, גם לא יזיק לי לאכול משהו, מתוק", אני מכריז בקול חלוד.
לא לזאת ציפתה האחות, בוודאי לא בשעה כזו, רחמיי עליה.
"לא תחכה לבוקר, מר טילרסון?"
אני מודיע בחרחור נוסף ששמי דויד, ומבקש באנחות שתואיל להביא לי ראשית "משהו חמים, אולי תה בבקשה". היא מתרצה, נוכחת לדעת שהמטלה אינה מסובכת ויוצאת. הגבר שב למקומו, חוזר ונשען במרפקיו על ברכיו, מנסה להישאר ער. ליבי נחמץ עבורו. אמתין שיבהירו לי מדוע הוצבה עליי שמירה. עם מה אני מתמודד? אני חש חוסר אונים מוחלט.
התה טעים. אני גומע באיטיות, ונזכר שאני נשוי. נשוי לקתרין, קתי, ויש לנו שלושה ילדים. אנו מתגוררים לרוב בלונדון, מבקרים תכופות במולדתי, ישראל. אני תוהה אם קתי ביקרה אותי. הרי נעלמתי לחמישה שבועות. אני מתאמץ להיזכר היכן נחבלתי או הוכיתי. מהיכן יצאתי? לאן היו פניי מועדות? מי תקף אותי? כיצד ומדוע, אין לי ולוּ שמץ של מושג או בדל של זיכרון לרפואה. אני חסר כוחות אך ער לחלוטין. הזמן חולף באיטיות, בשש בבוקר אני מקבל בברכה ביקור ראשון ליום חדש.
רופא מתמחה בלוויית אחות תשושה מתלחשים עם היכנסם לחדרי.
"ידידיי, אני ער. אפשר להדליק אורות, תרגישו בנוח".
השניים מצחקקים כלפיי, הרופא פותח: "בוקר טוב, אדון יקר. סוף כל סוף אפשר לשוחח עם בן אדם חי. עד עכשיו היית חצי גווייה, איך אתה מרגיש?"
האחות אוספת מדדים, רושמת ומתעדת במסוף נייד שגררה עימה בעגלה לבנה, שעליה מותקנים צג גדול ומקלדת. דוקטור בנג'מין אולירי, כך כתוב בתג הצמוד לחלוקו, שואל מה ידוע לי על אודות מצבי. אני מדקלם את מה שאמר לי דוקטור פטאל. הרופא שולף מתאי האישי מראה שעליה תווית המעידה על כך שהיא רכוש המקום, ומגיש לי. אני אוחז ובוהה באדם הנשקף מולי, מזועזע ממראה עיניי. לחיי שקועות, זיפיי בני יומיים או שלושה, ראשי גולח עם הגעתי לחדר המיון, ושערי החל לצמוח מעט, למעט ריבוע בצידה העליון הימני של קרקפתי שבו בוצע קדח החירום. החבישה הוסרה, ואני מבחין באדמומיות של האזור שנתפר. הרופא מסביר: "לפני שבועיים הסרנו משם נקז, בערך בזמן שהחלטנו להרדים אותך".
אני מקשיב, מרוכז כפי שלא הייתי זה זמן רב.
"דוקטור, ברור לי שאני לא מחובר למכונות או לעירוי, מלבד לאצבעי. מתי אוכל לנסות לרדת מהמיטה?"
דוקטור אולירי מחייך.
"סבלנות, חכה קצת אחרי ביקור הרופאים. ואם לא הרגשת, אתה כן מחובר, לקתטר. שעתיים שלוש ותדע במדויק. בינתיים, יבוא אליך אורח, הוא יגיע לקראת ביקור הרופאים".
הרופא יוצא והאחות, אישה גבוהה ודקיקה כבת שלושים בעלת סבר פנים נעים, אומרת: "קוראים לי האחות בטי, נעים מאוד. חסר לך משהו לזמן הקרוב?"
"אני לא זוכר מתי אכלתי לאחרונה, בטני מקרקרת שעות".
"דויד, מייד אבקש שיביאו לך משהו. בשלב הזה עדיין אסור לך לקום. אם הרופאים יאשרו לך להתרוצץ, אוציא את הקתטר ותוכל להתרגל להתפנות בחופשיות".
אני רוצה להיטמע במיטתי בו ברגע, להיעלם מתחת לשמיכה. בושה חסרת היגיון אופפת אותי. האחות מחייכת לעצמה, המצב מוכר לה, ונוטשת אף היא.
יש בי אין ספור תהיות. מהיכן ולהיכן היו פניי בלכתי כשהותקפתי? מי תקפני ומדוע? אם כבר הותקפתי במתכוון, מדוע לא סיימו את העבודה וחיסלו אותי? מוזר, אני מאמץ את זיכרוני, מנסה לדלות פרטים דהויים וחלקיים ממעשיי באותה תקופה. הצלחתי מועטה, קטעי זיכרוני האחרונים הם משבוע טרם התקיפה, לערך. ניסיונות השחזור מעייפים אותי, ועיניי נעצמות בלאות. עוברות דקות אחדות ואותה אחות תמירה מופיעה, אני כבר מחבב אותה מראייה. היא נסחבת עם מגש ועליו כריך, גבינה לבנה, מעדן וניל וכוס תה.
היא מניחה את המגש על השידה לצידי, מרימה מעדנות את חלקה העליון של המיטה ומקרבת את המגש.
"תנסה לאט לאט, אל תתנפל בבת אחת".
ידיי רועדות במאמץ, ובטי מתיישבת לצידי, עוזרת לי קלות בניסיונותיי העיקשים להביא פת לחם לפי, ובסופו של דבר ובסיועה, לא נותר ולוּ פירור אחד במגש.
"מר טילרסון, אתה תתאושש ומהר".
לוּ ידעה כמה צדקה.
***
לראשונה אני ער לחלוטין, נוכח בהכרה בביקור הרופאים, ועוד איך נוכח בשעה שארבעה רופאים ורופאות, שני סטז'רים ושתי אחיות דנים על אודותיי ומעליי בעוד אני מחריש, מפשילים את שולי הסדין שכיסה אותי ומפשפשים בידיים עדינות בזכרותי שעה שמשחררים אותי מהצנרת, בלא מעט אנקות מצידי, ומעט מדמי ומנוזליי העכורים מלחלחים את הסדין. אני רוצה לזעוק מרה שההצגה הסתיימה, אך הם מארחים אותי יפה, חיוני והגיוני שאירגע ושאשתוק.
אכן מסוכם שאירגע, בעוד כשעה יגיע פיזיותרפיסט כדי לנסות להקימני, אולי אתהלך תוך הסתייעות או עצמונית. אני מבין שהתהליך יחל בכיסא גלגלים ובסיור מקדים להכרת הסביבה התומכת, הרי נפגעתי בראשי, הזהירות מחייבת.
לא חולפות שתי דקות מאז נותרתי בגפי, עת ויקו – או בשמו המלא, ויקטור אהרון סבג – פורץ לחדרי. המאבטח מזדקף בדלת החדר. הם מכירים, מחליפים ברכות, וויקו שם בידיו של המאבטח שקית חומה מנייר, שיתברר כי מכילה דברי מזון טריים ושתייה ממזנון חיצוני. הוא ניגש אליי בזהירות, משל דורך יחף על שברי זכוכית.
"שובב, אתה ער, חזרת אלינו סוף כל סוף!"
ויקו רוכן מעליי, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש, מתיישב קרוב, בוחן וסוקר.
"אתה מדבר? מבין אותי?"
אני מניד ראשי קלות לעברו, ולוחש: "כן, מדבר ומבין. מה אתה עושה פה אצלי? איך ידעת? מתי הגעת?"
ויקו מהסה אותי בידו, מתרכז בברנולה משל היא מרכז עולמו, ופונה אליי בדיבור איטי ומלטף.
"דויד, מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"
מלמול מופק מפי בעניין הסדר מסוים שהגעתי עם דייר המתגורר באחת הדירות להשכרה בלונדון שבבעלותי.
"נדמה לי שישבנו במשרד של... ויקו, תזכיר לי, זו אחותי, האדמונית, זו בעלת העיניים הירוקות..."
ויקו מתערב: "אתה מתכוון לאוליביה, אוליביה אובראיין, אחותך מצד אביך, מנהלת המשרד שלך".
למרות הכאב העמום שבראשי, מאמציי לדלות נתונים מציפים אירועים באי־סדר. ויקו אוחז בידי.
"שמע, אתה קצת מבולבל. הרופאים יחליטו מה שיחליטו, מה שאתה זוכר קרה כשבוע לפני שהותקפת, מאחור. איש לא נתפס עד כה. אני מניח שתפגוש בזמן הקרוב חוקרי משטרה, אבל אחר כך יש לי תוכנית עבורך. בינתיים, עדיף שאתן לך מנוחה. אתה חי וזה הכי החשוב".
ויקו מתרומם, נושק במצמוץ שפתיים על מצחי, מודה בקול שאינני אובייקט לטעמו. הוא ממליץ בחום שאחליט בעניין רחצה וטהרה, מנופף לשלום ויוצא. אכן עייפתי. מחשבותיי מתרוצצות, כיצד יכולתי לשכוח את שמה של אחותי הצעירה? ושכחתי לשאול את ויקו על אודות קתי, מדוע אינה לצידי בשעות אלה? אני חש אבוד, איני מצליח לארגן את מחשבותיי ולחבר סדר הגיוני באירועים שעוברים עליי.
***
אני מתעורר בגין רחשים בחדר, דומה שכלל רופאי בית החולים צופים בי, שחים על אודותיי. להפתעתם של הנוכחים, אני מועבר, ללא סחרחורות וגילויי חולשה חריגים, לכיסא גלגלים שראה ימים יפים בצעירותו, משענתו מוטה קמעה לאחור כדי למנוע את החלקתי לפנים מחמת חולשה אפשרית. אני שותה מעט, ומאשר שאפשר לתקשר עימי. מרבית הצוות יוצא, נשארים דוקטור פטאל ודוקטור קייט מילפורד נעימת הסבר, וכן האחות בטי. דוקטור פטאל מתיישב מולי ותוקף ללא רחם בשורת שאלות רצופות, שלמיטב הבנתי נועדות לבחון לראשונה את הנזקים שנגרמו לי המחבלים בזיכרוני ובתפקודי, במצבי הקוגניטיבי, השיפוטי ובמצבי הכללי. לבקשתו אני מניע את עיניי, את ראשי, את ידיי ואת רגליי, והדוקטור מתרשם שלא נגרמה פגיעה מוטורית. בימים הבאים תבוצענה בדיקות מילוליות ותנועתיות נוספות, כך לפחות תכננו.
הצוות מולי מבין שחזרתי פחות או יותר להבלי העולם הזה. מחילופי דברים אני מסיק שאיני זוכר דבר וחצי דבר מחמישה עד שבעה ימים קודם לאותו אירוע כמעט פטאלי. אני כן מצליח לשחזר באיטיות את שמותיהם של בני משפחתי הקרובים, ונתקף אי־נוחות רבה מהעובדה שקתי אינה נוכחת, ושאיש אינו יודע לומר לי אם השאירה הודעה עבורי, מועד צפוי לביקור, קצה חבל כדי להיאחז בו. ואז צצו בראשי שפע שברי ונצנוצי זיכרונות בחטף, וזורקים אותי למקום האחרון שאני חפץ להיות בו. אני מבקש שיגלגלו אותי לעבר החלון הרחב ויניחוני לנפשי, ושוקע עמוק לתוך עצמי.
